<h1>ספר מצות זמניות הלכ' פסח שער שישי</h1>
<h2>דף לה:</h2>
ומי שתלוש עיסתה ביין או בשמן או בדבש מותר, כי עיקר יש לנו מי פירות אינן מחמיצין, ובלבד שהיא יודעת בודאי שלא נתערבו שם מים. ואז אין לחוש כשתשאר העיסה מבלי להתעסק בה כל מה שנשאר, כי לא תחמיץ לעולם. אך אם נתערבו שם מים אין ספק שתמהר להחמיץ יותר ממה שלשו במים בלבד. לכן צריך לאפות אותה מהרה בלי עיכוב כלל. לאומרם בזה [ל"ו ע"א] ואם לש תאפה מיד.
<h2>דף לז.</h2>
ואין עושין סריקין המצויירין בפסח שהאשה שוהה עליהן, אבל מותר לעשות המשכית במסרק, ובלבד שתהא הכונה בזה למונעו מן הנפיחה בענין שתמהר בו להיאפות. וצריך לגרור מה שידבק מן הבצק במסרקות וגם בשולחנות ובלוחות שלשין עליהן, כדי שלא יתדבק ממנו שום דבר בעיסה אחרת. ויש להשמר מזה עד מאד, מפני שחמץ בפסח במשהו. ומה שיתקבץ מן הגרידה יחבריהו בעיסה אחרת אם נזדמנה לו. ואם לאו, ישרפנה אם היה ביום חול. אבל בי"ט, שאינו רשאי לשורפו, יבטל אותו קודם שיחמיץ ויאמר "ה"ז בטל וחשוב כעפר". והמים שירחצו בהם כלי הלישה צריך לשופכם במקום מדרון.
<h2>דף מב.</h2>
והפת שלשו אותו לשמש או במים חמין או על האש או במים שלא לנו, לא ימתין עוד עד שיכסיפו פניו ולא להשמעת קול ולא למהלך מיל, כי הוא אסור, לאומרם אמר רבא אשה לא תלוש לא בחמה ולא בחמין ולא בחמי חמה ולא במים הגרופים. ופירשו במים הגרופים, שהם המים שלא לנו. ושאלו על זה עברה ולשה מאי, רב אשי אמר הפת אסורה. ולא תלוש ביום המעונן אלא תחת הגג, לאומרם יומא דעיבא כולא שימשא למאי נ"מ לכדדריש רבא אשה לא תלוש בחמה. וגם יש להזהר מהעביר העיסה תחת השמש כשיוליכנה לתנור. ורבינו יונה ז"ל הזהיר מללוש סביב התנור, כדי שלא תשיג לעיסה חום התנור. ואם תתחמם יד האשה הלשה צריך לצננה במים. ולא תשתמש באותן המים בקיטוף פני הלחם, וזה אומרם דרש רבא האשה צריכה שני כלים אחד שמקטפת בו ואחד שמצננת בו את הידים.
<h2>דף מח.</h2>
ציונו האל יתברך בדברו "ושמרתם את המצות" בשמירת הבצק מכל דברים המסבבים לבא לידי חימוץ. הראשון, אסור לעשות עיסה גדולה מפני שלא תוכל האשה להניעה כראוי ותבא לידי חימוץ. ושיעור העיסה שראוי ללוש אותה בפסח [כמו] שיעור חלה. וזהו שיעור ארבעים ושלש ביצים, מנין חל"ה, וחמישית ביצה. וחולקים הקדמונים בשיעור זה. אמרו מקצתם מרובע, כלומר מה שיכיל וישא מדה מרובעת יהיה חלה, שש אצבעות אורך ורוחב וגובה, מדודין בבהונות אדם בינוני הבריא. ובזה ארבעים אוקיות מקמח. ורבנו משה ז"ל כתב שהיא מדה גדולה שבע אצבעות פחות שתי תשיעיות אצבע באורך ורוחב וגובה, ויכיל וישא כמו חמשים ושמונה אוקיות וחצי, עולה כמו החלה שיצא ממנה עד ששים אוקיות. וצריך שנלך לחומרא באלו הסברות. ולענין הבצק לא תלוש האשה בבת אחת יותר מארבעים אוקיות. ולענין חלה לא נוציא חלה בפחות מששים אוקיות. ויתברר לנו זה כשילוש לישות קטנות וישימם בסל או בכלי שיהיה לו אגנים. ואז נוציא ממנו חלה. וכ"כ רבינו יצחק בן גיאת ז"ל ואנן שיעורא לא ברור לן. לפיכך נהגינן, ללוש מדות קטנות, ונאפות כל אחת בפני עצמה, ומצרפין אותן בסל ומפרישין החלה.
<h2>דף מח:</h2>
ולא תח(י)ל האשה ללוש הבצק עד שיתחמם התנור חצי חמום. ולא תגביה ידה מן הבצק אלא כשיעור שיתקנהו תקטפהו ותטפחהו, שכך אמרו כל זמן שעסוקות בבצק אינו בא לידי חימוץ, הגביהה ידיה והניחה הבצק אין הפת אסור כי אם באחד משלשה דברים, כששהתה משהניחה הבצק כדי שיהלך אדם מיל. או אם הכסיפו פניו או השמיע קול בזמן שאדם מכה בידו עליו או על בצק אחר שנילוש עמו בזמן אחד או אחריו. ואמנם מה שהשמיע קול בהכות בו, ממה שגמר במשנה [מ"ו ע"א], בצק החרש אם יש כיוצא בו שהחמיץ אסור. ואמרו בגמרא אם אין כיוצא בו מאי אמר ר' אבהו כדי שיהלך אדם ממגדל נינוה לטבריא דהיינו מיל. ולשון המשנה בשינוי, שיאור ישרף איזהו שיאור כל שהכסיפו פניו כאדם שעמדו שערותיו. ופסק ן' גיאת ז"ל הכסיפו פניו לוקין עליו נסדק כקרני חגבים חייבים עליו כרת.
